א‘: חצי מסכום ההשקעה ניתן לאיש העסקים כהלוואה והחצי השני ניתן בידיו כפיקדון.
ב‘: המשקיע ייטול את רווחי הפיקדון, ואיש העסקים ייטול את רווחי ההלוואה שנטל.
ג’: איש העסקים יקבל שכר טרחה בעבור טיפולו בסכום הנמצא בידיו בתורת פיקדון.
ד‘: איש העסקים אינו נאמן לטעון שכסף ההשקעה אבד באונס, אלא אם יביא שני עדים כשרים שיעידו כדבריו.
ה’: איש העסקים אינו נאמן לדווח שההשקעה לא נשאה רווחים שלא באשמתו, אלה אם ישבע שבועה חמורה ויציג מסמכים מתאימים.
ו': לאיש העסקים מוקנית הזכות להימנע מכל דיווח על הרווחים, בתמורה לתשלום סכום כסף מסוים, אשר התפשרו הצדדים עליו במעמד העיסקא.
כעת נעבור להסבר הסעיפים בהרחבה
מן התורה, רשאי אדם להפקיד כסף בידי איש עסקים שיסחור בכספו של המפקיד, ושניהם יחלקו ברווחים שיניב הכסף. שהרי, איסור ריבית קיים בשני תנאים בלבד
א. המלווה גובה ריבית תמורת הלוואה.
ב. “ריבית קצוצה”, היינו רווחיו של המלווה מובטחים. בעסקה זו שני התנאים אינם מתקיימים, שכן, הכסף לא ניתן בהלוואה, וכמו כן, אף אם הייתה זו הלוואה, רווחי המשקיע כלל אינם מובטחים, מאחר שהם תלויים בהצלחתו של איש העסקים. עסקה זו, לא זו בלבד שאינה אסורה מן התורה, אלא גם מדרבנן אין בה כל איסור. אלא, שאף סוחר נבון לא ישקיע את כספו בצורה זו, משום שלא זו בלבד שרווחיו אינם מובטחים לו כאמור, אלא הקרן עצמה גם היא נמצאת בסיכון גבוה, שכן, אם ההשקעה תרד לטמיון שלא באשמת איש העסקים (אונס), המפקיד יפסיד גם את הקרן. לפיכך, סוחרים ממולחים הגו רעיון מעניין. הם דרשו מאיש העסקים שיתחייב להשיב להם את כספי הקרן בכל מצב, גם במקרה של אונס, וכך הם ביטחו את עצמם מפני סיכון הקרן. מעתה, הכסף שניתן בידי איש העסקים, הוא למעשה הלוואה. שהרי, כפי שלווה אינו יכול להתחמק מפירעון החוב בטענה שהכסף נאנס, כך גם איש העסקים אינו יכול להתחמק מהחזרת הכסף לבעליו. מן התורה, עדיין אין כל איסור בעסקה מסוג זה, משום ש”ריבית קצוצה” אין כאן, שהרי רווחיו של בעל הממון אינם מבוטחים. אולם חז”ל גם גזרו על נטילת ריבית שאינה קצוצה ולפיכך, אסור לסכם על עסקה מעין זו.
כיצד בכל זאת יעשו יהודים עסקאות? ישבו חז”ל(עיי’ גמ’ לקמן קד/ב הביאו רש”י במשנתנו) וגיבשו עסקה כלכלית, הלא היא “היתר עסקה”, שיש בה כדי לרצות את שני הצדדים, מבלי לעבור, חלילה, על איסור ריבית או על אבק ריבית.
ז': הנוסחה שמוצעת על ידי סוגייתנו, היא “עסקת חצי חצי”. היינו נניח שראובן מבקש להשקיעה 100 ₪ בעסקו של שמעון. אמרו חז”ל לראובן, תסכם עם שמעון שמחצית מן הסכום ניתנת לו בתורת הלוואה ו 50 השקלים הנוספים מועברים לידיו כפיקדון. על ידי כך מחצית מסכום ההשקעה בלבד מצוי בסיכון, כי אף אם כל ההשקעה תרד לטמיון באונס, יהיה אמנם, איש העסקים פטור מלהשיב את מחצית הסכום שניתנה לו כפיקדון, אך מוטל עליו להחזיר את מחצית הסכום שניתנה לו כהלוואה.
ח‘: ומה עם הרווחים? ובכן, החוזה קובע ,כי המשקיע ייטול את הרווחים שנוצרו מחמישים השקלים המופקדים אצל איש העסקים, ואיש העסקים ייטול את רווחיו מן המחצית השנייה המצויה אצלו כהלוואה. לכאורה, באופן זה אין כל איסור ריבית, משום שהמשקיע אינו גובה כל רווח עבור כסף ההלוואה, כי אם עבור מחצית הקרן שנותרו שלו ומופקדת אצל איש העסקים.
ט’: אולם, כאשר נתבונן נבחין, כי הצדדים לעסקה זו טרם נמלטו מאיסור ריבית, שכן, איש העסקים מטפל בכסף הפיקדון ללא כל תמורה. מדוע הוא עושה זאת? משום שהמשקיע הלווה לו כסף! הרי לך ריבית במיטבה. לפיכך, קובע החוזה, כי על המשקיע לשלם לאיש העסקים תשלום מיוחד בגין טיפולו בכסף הפיקדון, ושוב אין התעסקותו בכספי הפיקדון נחשבת כתמורה להלוואה.
הסכם עסקי זה שימש בהצלחה דורות רבים של סוחרים, בתקופת המשנה והגמרא. אלא שבעקבות התפתחויות שונות בעולם המסחר נוצר צורך לגבש “היתר עסקה”, שיאפשר לבטח את מלא הקרן של המשקיע, ולא את מחציתה בלבד (מחצית ההלוואה), וכמו כן, להבטיח למשקיע אחוזים מסוימים מראש, ללא תלות בהצלחת עסקיו של איש העסקים. כיצד ניתן לעשות זאת בלי לעבור איסור?
י’: חכמי הדורות ישבו על המדוכה והחליטו להוסיף סעיף מיוחד לחוזה, הקובע, כי איש העסקים אינו נאמן לטעון שהקרן נאנסה (אף אם ישבע שבועת השומרים), אלא עליו להביא שני עדים כשרים על כך. אם עד להוספתו של סעיף זה, רשאי היה איש העסקים לטעון שהכסף נאנס ולהפטר מתשלום מחצית הפיקדון, מעתה, עליו לגייס לכך עדים. בכך פחת סיכון הקרן במידה ניכרת, שהרי במקרים מועטים בלבד ניתן לגייס עדים כשרים שראו את האונס. כך נפתרה בעיית הקרן.
יא‘: סעיפים אלו באו להבטיח למשקיע אחוזים קבועים מראש. כיצד? הרי זו “ריבית קצוצה”? ובכן, בחוזה גם נקבע, כי איש העסקים אינו נאמן לטעון שנהג בתבונה, והשקיע את הקרן במקומות הנכונים אך למרות הכל היא לא נשאה כל רווחים, או שנשאה רווחים מועטים בלבד, אלא אם ישבע שבועה חמורה. אם ברצונו להימנע משבועה חמורה זו, עליו לשלם למשקיע סכום מסוים, קבוע מראש. כמובן, אף יהודי הגון לא יסכן את נפשו בשבועה חמורה זו, משום, שלעיתים נדירות בלבד מסוגל איש עסקים להישבע כי אין לו כל חלק בכך שההשקעה לא הצליחה, ומסתבר שהוא ישלם את סכום שנקבע ביניהם כדי להימלט משבועה זו. כך, מובטחים למשקיע אחוזים מכספי ההשקעה, אך הם אינם נגבים תמורת הלוואה, אלא משולמים על ידי איש העסקים בתמורה להימנעותו מדיווח.
כעת, נבין היטב את טענתו של הלווה מבנק צפון אמריקה. הלווה טען, כי מאחר שהבנק חתום על “היתר עסקה”, הרי מחצית הסכום שנטל מהם מוגדרת כפיקדון בידיו, ומאחר שהכסף נאנס בנפילת המניות, הוא פטור מלהשיבו. אמנם, המשיך הלקוח לטעון, החוזה מחייב אותי להביא עדים שהשקעתי את הכסף במקום פלוני והכסף נאנס, אך במקרה זה אני פטור מכך, שהרי בספרי הבנק עצמו, רשום שהלוואה שנטלתי הושקעה במניות שנפלו, והרי זו הודאת בעל דין שכך אירוע, וכאשר המשקיע בעצמו מודע למקרה האונס איני זקוק לעדים. (ראוי לציין, כי במאמר זה פורטו סעיפיו העיקריים של “היתר עסקה”, אך פרטים וסעיפים נוספים, משתנים בהתאם לאופייה של כל עסקה)
